גמרא
פירוש
אפָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
וּמוֹדִים חֲכָמִים כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף בבא קמא יג.}
{שמעתא דנשברה כדו, בדין הנתקל ונזקיו}
אלא אמר אביי: בתרתי פליגי. כדדייק ממתניתין, מדקתני תרתי. פליגי בשעת נפילה. מר – דהוא רבי מאיר וסתם מתניתין, סבר נתקל פושע הוא – כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה. ומכחו קא אתי להאיך נזק. ולא שנא לטנפן כליו במים ולא שנא הוא עצמו, כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל, אדם חייב בכל. ומר – דהוא רבי יהודה דמתניתין ורבנן דברייתא, סבר נתקל לאו פושע הוא – אלא אנוס, הלכך, לאו נזקי אדם הוא אלא בור, ובורו באונס פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין חייב. כלומר, במתכוין להורידה למטה מכתפו, הוא דהוה ליה פושע, והוו להו נזקי אדם בשעת נפילה, ושאינו מתכוין להורידה למטה מכתפו, אלא נתקל, פטור בכל. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. אי סבירא להו בור ברשות הרבים חייב, פליגי במפקיר נזקיו דהכא, כרבי יוחנן, אי נמי פליגי בכל מפקיר נזקיו והוא הדין לבור ברשות הרבים. מר – דהוא רבי מאיר, סבר חייב – בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו. אי לא אפקרינהו, חייב כדיני שור או כדיני בור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה; לרב בשנטנפו כליו ודלא אפקרינהו לחרסין כדיני שור, ולא בשהוזק הוא עצמו בהחלקתו במים ובקרקע, דקרקע עולם הזיקתו; ולשמואל, בשהוזק הוא עצמו, ואע״ג דלא אפקרינהו, דכל תקלה בור הוא, ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו מאחר שהוא התקינו לכך, אבל בשנטנפו כליו פטור דכתיב (שמות כ״א:ל״ד): חמור, ולא כלים. ומר – דהוא רבי יהודה, סבר מפקיר נזקיו פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין לזכות בחרסיה חייב לרב ושמואל, כל חד וחד כדאית ליה, ושאין מתכוין לזכות פטור, דמפקיר נזקיו פטור.
ומימרא דרבי יהודה במתכוין ושאין מתכוין תרין פירושי אית ליה. בשעת נפילה, במתכוין להורידה, ולאחר נפילה, במתכוין לזכות בחרסיה. אבל היכא דנפשרה כולי עלמא מודו דאנוס הוא ופטור, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה.
ומסתברא לי דרב יהודה דאמריה לשמעתיה דרב ושמואל לעיל (בבלי ב״ק כ״ח.), ואמר, לא שאנו אלא שנטנפו כליו במים, לית ליה הך אוקימתא דאביי ולא דוקא דיליה, דדייק ממתניתין מדקתני תרתי, וכולה מתניתין מוקים לה רב יהודה לאחר נפילה. מדקא מפליג בין כליו להוא עצמו בין לרב בין לשמואל, ומדקאמר, לא שנו אלא שנטנפו כליו במים, לרב הוה ליה שור ולשמואל בור. אלמא, כולה מתניתין לאחר נפילה מוקים לה, דאי כאביי, הא אוקמה לרישא דהוחלק אחר במים בשעת נפילה וקאמר דנזקי אדם הוא, וכדפרישנא.
{רי״ף בבא קמא יג:}
{שמעתא דתקלה שהיא ממונו ודין החבטא – דף כח., מט:, נ:}
ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בלא אפקרינהו, היינו טעמייהו משום דסבירא ליה לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מצי אמר ליה, תורך ברשותי מאי בעי, אע״ג דהפקיר רשותו, כיון דלא הפקיר בורו. ואע״ג דאמרינן לקמן (בבלי ב״ק נ״ג.), מודה רב בבור ברשותו, לטעמיה דרבי עקיבא דמחייב ביה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ואע״ג דסבירא ליה לרב להבלו ולא לחבטו (בבלי ב״ק נ׳:), באבנו וסכינו שהפקירן מודה, דחביטא דידיה הוא. וכן פירש הרב ר׳ אפרים ז״ל.
מיהו, איסתברא לי שאין הלכה כרב אלא כשמואל, דאמר, כל שכן לחבטו, דמשמע ליה קראי, וכברייתא (בבלי ב״ק נ״ג.), דבבור בין מלפניו בין מלאחריו, כפשוטה מסייע ליה. ורב אשי דבתרא הוא כוותיה סבירא ליה, דהא אמר (בבלי ב״ק נ״א:), אי בחבטא מית הרי קרב היזקא. וכל מאי דאמרינן בגמרא לענין הבלא (בבלי ב״ק נ״א:), אע״פ שכתב ה״ר אברהם ז״ל דסוגיא כרב, לא פ״ל משמע לי הכי. דהא שמואל נמי אית ליה להבלו ופעמים שיש הבל בלא חבט, במלא ספוגין של צמר. וכן נראה מדברי ה״ר אפרים ז״ל דהלכתא כשמואל.
הלכך לרב כל תקלה דאפקריה למדנו מבורו; ואי לא אפקריה למדנו משורו, דמבורו ליכא למילף כטעמא דפרישנא.
ושמואל סבירא ליה כמאן דאמר בור שחייבה עליו תורה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דנשברה כדו, בדין הנתקל ונזקיו}
אלא אמר אביי: בתרתי פליגי. כדדייק ממתניתין, מדקתני תרתי. פליגי בשעת נפילה. מר – דהוא רבי מאיר וסתם מתניתין, סבר נתקל פושע הוא – כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה. ומכחו קא אתי להאיך נזק. ולא שנא לטנפן כליו במים ולא שנא הוא עצמו, כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל, אדם חייב בכל. ומר – דהוא רבי יהודה דמתניתין ורבנן דברייתא, סבר נתקל לאו פושע הוא – אלא אנוס, הלכך, לאו נזקי אדם הוא אלא בור, ובורו באונס פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין חייב. כלומר, במתכוין להורידה למטה מכתפו, הוא דהוה ליה פושע, והוו להו נזקי אדם בשעת נפילה, ושאינו מתכוין להורידה למטה מכתפו, אלא נתקל, פטור בכל. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. אי סבירא להו בור ברשות הרבים חייב, פליגי במפקיר נזקיו דהכא, כרבי יוחנן, אי נמי פליגי בכל מפקיר נזקיו והוא הדין לבור ברשות הרבים. מר – דהוא רבי מאיר, סבר חייב – בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו. אי לא אפקרינהו, חייב כדיני שור או כדיני בור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה; לרב בשנטנפו כליו ודלא אפקרינהו לחרסין כדיני שור, ולא בשהוזק הוא עצמו בהחלקתו במים ובקרקע, דקרקע עולם הזיקתו; ולשמואל, בשהוזק הוא עצמו, ואע״ג דלא אפקרינהו, דכל תקלה בור הוא, ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו מאחר שהוא התקינו לכך, אבל בשנטנפו כליו פטור דכתיב (שמות כ״א:ל״ד): חמור, ולא כלים. ומר – דהוא רבי יהודה, סבר מפקיר נזקיו פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין לזכות בחרסיה חייב לרב ושמואל, כל חד וחד כדאית ליה, ושאין מתכוין לזכות פטור, דמפקיר נזקיו פטור.
ומימרא דרבי יהודה במתכוין ושאין מתכוין תרין פירושי אית ליה. בשעת נפילה, במתכוין להורידה, ולאחר נפילה, במתכוין לזכות בחרסיה. אבל היכא דנפשרה כולי עלמא מודו דאנוס הוא ופטור, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה.
ומסתברא לי דרב יהודה דאמריה לשמעתיה דרב ושמואל לעיל (בבלי ב״ק כ״ח.), ואמר, לא שאנו אלא שנטנפו כליו במים, לית ליה הך אוקימתא דאביי ולא דוקא דיליה, דדייק ממתניתין מדקתני תרתי, וכולה מתניתין מוקים לה רב יהודה לאחר נפילה. מדקא מפליג בין כליו להוא עצמו בין לרב בין לשמואל, ומדקאמר, לא שנו אלא שנטנפו כליו במים, לרב הוה ליה שור ולשמואל בור. אלמא, כולה מתניתין לאחר נפילה מוקים לה, דאי כאביי, הא אוקמה לרישא דהוחלק אחר במים בשעת נפילה וקאמר דנזקי אדם הוא, וכדפרישנא.
{רי״ף בבא קמא יג:}
{שמעתא דתקלה שהיא ממונו ודין החבטא – דף כח., מט:, נ:}
ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בלא אפקרינהו, היינו טעמייהו משום דסבירא ליה לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מצי אמר ליה, תורך ברשותי מאי בעי, אע״ג דהפקיר רשותו, כיון דלא הפקיר בורו. ואע״ג דאמרינן לקמן (בבלי ב״ק נ״ג.), מודה רב בבור ברשותו, לטעמיה דרבי עקיבא דמחייב ביה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ואע״ג דסבירא ליה לרב להבלו ולא לחבטו (בבלי ב״ק נ׳:), באבנו וסכינו שהפקירן מודה, דחביטא דידיה הוא. וכן פירש הרב ר׳ אפרים ז״ל.
מיהו, איסתברא לי שאין הלכה כרב אלא כשמואל, דאמר, כל שכן לחבטו, דמשמע ליה קראי, וכברייתא (בבלי ב״ק נ״ג.), דבבור בין מלפניו בין מלאחריו, כפשוטה מסייע ליה. ורב אשי דבתרא הוא כוותיה סבירא ליה, דהא אמר (בבלי ב״ק נ״א:), אי בחבטא מית הרי קרב היזקא. וכל מאי דאמרינן בגמרא לענין הבלא (בבלי ב״ק נ״א:), אע״פ שכתב ה״ר אברהם ז״ל דסוגיא כרב, לא פ״ל משמע לי הכי. דהא שמואל נמי אית ליה להבלו ופעמים שיש הבל בלא חבט, במלא ספוגין של צמר. וכן נראה מדברי ה״ר אפרים ז״ל דהלכתא כשמואל.
הלכך לרב כל תקלה דאפקריה למדנו מבורו; ואי לא אפקריה למדנו משורו, דמבורו ליכא למילף כטעמא דפרישנא.
ושמואל סבירא ליה כמאן דאמר בור שחייבה עליו תורה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
הערות
Gemara
Peirush